מונחות בפני שלוש בקשות, שעניינן המרכזי הינו מימוש דירתו של חייב המצוי בהליכי חדלות פרעון, וזאת כאשר התגלע ויכוח בדבר זהות המממש בין בעל התפקיד בהליכי פשיטת הרגל, לבין הבנק שהינו נושה מובטח, אשר עומד על זכותו לממש את הנכס בהליכי הוצאה לפועל ועל-ידי בעל תפקיד מטעמו. החייב, לעומת זאת, בתגובה שהגיש בלא יצוג עורך-דין, ואשר חלקה נראה, במלוא הכבוד הראוי, בלתי ברור ומהווה מעין כפירה בתוקף פסקי דין שניתנו נגדו בערכאות אחרות, מתנגד לעצם מימושה של הדירה.
עניין לנו, אם כן, ב"משולש יחסים" אשר במסגרתו מתקיימים יחסים משפטיים אחרים, ומחלוקת אחרת, בכל אחת מ"צלעותיו":
האחת
: בין המנהל המיוחד לבין הבנק, בעניין אופן המימוש, זהות בעל התפקיד שיבצע זאת, וחלוקת התמורה בין הנושה המובטח לנושים הרגילים. 'צלע' זו של המחלוקת אינה קשורה במישרין לחייב, והיא תקפה אם וככל שלא יעלה בידי החייב למנוע את המימוש עצמו.
השניה
: בין הנושה המובטח לחייב, אשר ביניהם מערכת יחסים המוסדרת באמצעות חוזה המשכון שביניהם, ואף הליכי המימוש, במידה והנושה המובטח עומד על קיומם, כמו גם התנגדויותיו של החייב, עשויים להידון במסגרת הליך ההוצאה לפועל.
השלישית
: בין המנהל המיוחד, המייצג את הנושים הבלתי מובטחים, לבין החייב. במסגרת זו, טוען המנהל המיוחד כי החייב אינו משלם מאומה לקופת פשיטת הרגל, אלא תחת זאת בחר, על דעת עצמו, לשלם לנושה המובטח סכום חודשי, במשך תקופה ארוכה.
מהו הדין, אם כן, במקרה שבפנינו?
באורח עקרוני, אין צורך להכביר מילים כי יכולתו של חייב חדל פרעון להתקשר ב"הסכם פרטי" עם הנושה המובטח ולהמשיך לשלם לו סכום חודשי קבוע בגין אי-מימוש הנכס המשועבד, עשויה לעלות לכדי קיפוח הנושים הרגילים. זאת מדוע? מאחר והחייב מאפשר את אי-מימושו של נכס משועבד, שתמורתו תגיע בדרך-כלל ברובה או כולה לנושה המובטח, על-ידי תשלום שוטף ממקורות הכנסתו, שאינם משועבדים ואי לכך, הם שייכים לנושים הרגילים.
יוצא, כי במצב דברים כזה אין הנושה המובטח יכול לעמוד על "זכותו" שלא לממש את הנכס, וזאת בעיקר, אך לא רק, מקום בו אי המימוש מביא גם להמשכו של מרוץ ריבית חריגה. זאת, באשר בדרך זו יוצאים הנושים הרגילים קרחים מכאן ומכאן - על הנכס המשועבד אין הם יכולים להניח ידיהם; ומקורות הכנסתו השוטפת של החייב, אשר מהם הם יכולים לגבות תשלום חודשי, מועברים בפועל לידי הנושה המובטח.
יוצא, כי בנסיבות המקרה, הרי שבדין הגיעו הנושה המובטח והמנהל המיוחד להסכמה ביניהם על מימוש מהיר ככל האפשר של הנכס, ואין לי אלא לשבחם על כך, ולהתיר להם לפתוח, בהתאם ולפי התנאים נשוא הסכמתם, בהליך הוצאה לפועל. אך מובן הוא, כי ככל שיש בידי החייב טעמים מוכרים בדין להתנגדות למימוש הנכס, הרי
שמקומם של טעמים אלו בהוצאה לפועל
, שם יתנהל הליך המימוש. לעניין זה אעיר כי הנושה המובטח, לפי בחירתו, אינו חלק מהליך פשיטת הרגל, ואי לכך, אף המחלוקות והטענות של החייב כנגד החוב המובטח, מקומם להידון בהוצאה לפועל, שם ינוהל הליך המימוש כנגדו מבקש החייב להתגונן.
מאידך גיסא, הרי בנסיבות המקרה, נוכח התנהלותו הלכאורית של החייב והסכמת כונס הנכסים הרשמי, הרי שבכל הנוגע ל"צלע השלישית" במשולש היחסים שבין הצדדים - בין המנהל המיוחד לחייב, הרי שאין מניעה ממתן צו פשיטת רגל, המיועד להמשיך ולהקל את הליכי החקירה ומיצוי נכסיו של החייב, ככל שאלו קיימים.
אי לכך, דין בקשה מס' 8 להתקבל, כמבוקש ובכפוף להסכמה שבין הנושה המובטח למנהל המיוחד ולהערות נשוא החלטתי זו; דין בקשה 7 להתייתר עקב כך; ודין בקשה 6 להתקבל, כדלקמן:
1. אני מכריזה על החייב פושט רגל.
2. אני ממנה את
עו"ד אורן הראל
כנאמן על נכסי החייב.
3. א. סמכויותיו: בכפוף לכל דין.
ב. דו"ח ראשון על פעולותיו יוגש תוך 30 יום ולאחר מכן מידי 6 חודשים.
4. ההתחייבות אישית שהפקיד עם מינויו הקודם תשמש גם לצורך מינוי זה.
5. על החייב להגיש לנאמן דו"ח חודשי על עסקיו, הכנסותיו והוצאותיו.
6. על החייב להגיש לנאמן תוך 21 יום, דו"ח שבו יפרט את כל הנכסים שבבעלותו כיום ואת כל הנכסים שהיו בבעלותו בחמש השנים האחרונות גורלם של נכסים אלה ומקום המצאם.
7. על החייב להתייצב בכל עת שיידרש לכך בפני הנאמן וכן בפני הכונס הרשמי בכל ענין הקשור לפשיטת הרגל.
8. ניתן בזה צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד החייב כל עוד הליכי פשיטת הרגל עומדים כנגדו, אלא אם תינתן החלטה אחרת של בית משפט מוסמך.
בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ה תשרי תשע"ג
, 11 אוקטובר 2012
, בהעדר הצדדים.